דמיאנה הקדושה

כמה מאיתנו קמים אי-פעם ומספרים לאחרים על מה שהם מאמינים ביחס לישוע המשיח? כמה מאיתנו משוכנעים באמת שאמונתנו הפכה לחלק כה שלם מעצם מהותנו, עד שראוי להכריז עליה בשמחה לכל מי ששואל אותנו? היות תלמיד של ישוע אינו יכול להיות דבר קל, שכן כפי שאמר ישוע פעם: "הִישָּׁמְרוּ לָכֶם מִבְּנֵי-אָדָם, כִּי יַסְגִּירוּ אֶתְכֶם לְבָתֵּי-דִין... תּוּבְאוּ לִפְנֵי מוֹשְׁלִים וּמְלָכִים לְמַעֲנִי, לְעֵדוּת לָהֶם וְלַגּוֹיִם... אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ אוֹ מַה תְּדַבְּרוּ... כִּי יִנָּתֵן לָכֶם בָּעֵת הַהִיא... וִהְיִיתֶם שְׂנוּאִים לְכָל הָאָדָם לְמַעַן שְׁמִי.

אַךְ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד הַקֵּץ הוּא יִוָּשַׁע." (מתי י׳:16 ואילך (Matthew 10:16)) לקראת סוף המאה השלישית, חי איש מאמין בשם מרקוס. הוא היה המושל של מחוזות בורולוס וזעפראן במצרים. למרקוס הייתה רק בת אחת בשם דמיאנה. יופייה ואופייה הטוב היו לשם דבר. אביה אהב אותה אהבה עזה, ועשה כמיטב יכולתו לחנך אותה בדרך נוצרית אמיתית. דמיאנה אהבה להתפלל ולקרוא בכתבי הקודש בבדידות חדרה. לעיתים קרובות בכתה בעת תפילתה, כשחשה את אהבת מושיעה המשיח ממלאת את לבה הקטן. כשהגיעה דמיאנה לגיל מתאים, רצה אביה להשׂיא אותה לאחד מידידיו הנכבדים, אך דמיאנה סירבה.

היא אמרה שהקדישה את עצמה ככלה למשיח, וכי בכוונתה לחיות בלא נישואין כל ימי חייה, כדי שתוכל לשרת את האדון ישוע המשיח. דמיאנה אף ביקשה מאביה לבנות לה בית בפרברי העיר, כדי שתוכל לחיות בו עם חברותיה כנזירה הרחק מן העולם ופיתוייו. בידעו את כיסופיה העמוקים לחיי צדק, נעתר אביה בעל-כורחו לבקשת דמיאנה, ובנה לה ארמון גדול. דמיאנה הפכה את הארמון למנזר, וחיה בו עם ארבעים מחברותיה. כולן היו נערות לא-נשואות, ויד האדון הייתה עימן, ונתנה להן כוח ונחמה. באותה עת החל דיוקלטיאנוס הקיסר לענות ולהמית את הנוצרים אשר סירבו לעבוד את אליליו (אפולו וארטמיס). כאשר הוזמן מרקוס לכרוע לפני הפסלים ולהקטיר קטורת, סירב.

אך דיוקלטיאנוס שכנע אותו בכך שהבטיח להעניק לו משׂרה רמה יותר בקיסרות הרומית. כששמעה דמיאנה שאביה כרע לפני האלילים, עזבה את הארמון והלכה אליו מיד. היא אמרה: "כיצד יכולת להתכחש למושיעך אשר שפך את דמו כדי להושיעך, ולכרוע לאלילי אבן שהשטן שוכן בהם? מה שעשית, אבי, הוא מעשה פחדנות וחרפה." כששמע מרקוס את דברי בתו, שב אל דעתו. הוא אמר: "אוי לי, כיצד נפלתי בפח השטן ועבדתי את אותם פסלי שווא חסרי תועלת." ואז קם מיד והלך אל דיוקלטיאנוס.

הוא הצטלב בשם האב, הבן ורוח הקודש לעיני כול, וקרא בקול גדול: "יידע כל אדם כי אני עובד את אלוהי השמים והארץ, אלוהי ואדוני היחיד ישוע המשיח." דיוקלטיאנוס נסער וניסה כמיטב יכולתו לשנות את דעת מרקוס, אך הפעם מילאה רוח הקודש את לבו, והוא העיד בעוז ובאומץ כי מוכן הוא למות ובלבד שלא יתכחש למושיעו. דיוקלטיאנוס התמלא זעם עצום, וציווה על החיילים להמיתו. כשנודע לקיסר שדמיאנה בת מרקוס היא זו ששינתה את דעת אביה, ציווה על אחד ממפקדיו לקחת מאה חיילים ולתקוף את הארמון. "תחילה, נסה לשכנע אותה לעבוד את אלילינו," אמר דיוקלטיאנוס.

"אך אם תסרב, איים עליה, ענה אותה, ואף המת אותה, כדי שתהיה מופת לשאר הנוצרים." כשראתה דמיאנה את החיילים מתקרבים אל הארמון, התפללה לאלוהים שיחזק את אמונתן עד מוות. ואז אמרה לחברותיה: "אם מוכנות אתן למות למען ישוע, תוכלו להישאר, אך אם אינכן יכולות לעמוד בעינויי החיילים, מוטב שתמהרנה ותימלטנה עכשיו מיד." ארבעים הבתולות השיבו שלא יוותרו על חיי הנצח רק כדי ליהנות מרגעים ספורים בעולם הרשע הזה. כשמסר המפקד את דבר דיוקלטיאנוס לדמיאנה, השיבה: "כיצד אוכל לעזוב את אדוני ואלוהי ישוע המשיח ולהשתחוות לפני פסלים עיוורים, אילמים וחירשים?

עליך ועל קיסרך להתבייש במעשיכם המחפירים, ואני אומרת לך שאף אם תהרגני, אמונתי לא תתערער." המפקד התבייש מאוד, וציווה על החיילים לענות את דמיאנה בדרכים אכזריות ושונות. כשחשה את הכאב הנורא בכל גופה, נשאה את פניה מעלה לשמים והתפללה: "אדוני ישוע, בן עליון אשר נצלב כדי להושיעני, תן לי כוח לשאת את הכאב." ארבעים הבתולות צפו ובכו, אך דמיאנה אמרה להן: "אל תבכינה, אחיותי, אדוננו ישוע המשיח עונה ונהרג משום שאהב אותנו, אף שלא חטא חטא אחד. על אחת כמה וכמה ראוי לי לקדם בברכה את המוות בשמו, ובייחוד כשבטוחה אני בכבוד השמימי הצפוי לי!" לאחר שעייפו החיילים מלענות את דמיאנה, השליכו את גופה גוסס אל הכלא.

אך המלאך מיכאל הופיע לה, נגע בה בכנפיו השמימיות, וריפא את פצעיה. למחרת חשב המפקד שמתה, אך כאשר עמדה לפניו בבריאות שלמה, נבוך עד מאוד. כשראו אנשים אחדים מה שאירע, קראו: "נוצרים אנחנו. אנו מאמינים באלוהי דמיאנה. אין לנו אלוהים אחר זולת ישוע המשיח." המפקד נסער עוד יותר, והרג את כולם. עינוייה של דמיאנה נמשכו בדרך אכזרית עוד יותר ימים רבים, אך שוב ושוב הופיע המלאך מיכאל וריפא אותה. ביום האחרון לפני מות הקדושים שלה, בא אליה אדוננו ישוע בעצמו ואמר לה: "התחזקי, בחירתי. הכינותי לך את כתר חתונתך בשמים.

שמך ייזכר לעולם, שכן יהיה סיבה לניסים רבים, ובמקום הזה תיבנה כנסייה גדולה לכבוד שמך המבורך." לבסוף ציווה המפקד על החיילים לערוף את ראש דמיאנה בחרב, יחד עם ארבעים הבתולות. מספרם הכולל של אלה שמתו על קידוש השם עם דמיאנה היה כארבע מאות. שנים אחדות לאחר מכן, כשעלה המלך קונסטנטינוס (המלך הנוצרי הראשון) לשלטון, שלח את אמו המלכה הלנה אל ארמון דמיאנה. הלנה קברה את כל הגופות אשר מצאה בכבוד רב. היא הניחה את גופת דמיאנה על מיטה עשויה שנהב וקישטה אותה בפשתן משי, ובאותו מקום בנתה כנסייה. לדמיאנה הקדושה יש גם מנזר גדול בבלקאס, וכנסיות רבות במצרים נושאות את שמה.

מי ייתן ותפילותיה וברכותיה של שהידה גדולה זו, דמיאנה הקדושה, תהיינה עם כולנו. אמן