The Old Life
An idol worshipper. A highway robber. A thief, a murderer.
A lover of this passing world.
The Thirst
Is there a God, great and awesome?
“My heart yearns for Him.”
Moses the thirsty heard of our fathers the monks, the dwellers of Shiheet.
Abba Isidore
He took the form of man; all heads bow to Him.
Our God is merciful — He accepts the repentant.
Give your life to Him. Abandon your past; at His gracious hands, repent.
The Confession
With tears and joy, with groaning and delight.
He offered a true repentance, revealing all his sins — openly, without turning back.
Entirely White
Axios — Worthy
He received the first mystery — by water, Spirit, and fire — removing all impurities.
Robed in white, he was told: you are white now, inside and out.
The Bag of Sand
My sins run behind me
A torn sack of sand upon his back — “my sins pour out behind me, and still I come to judge another?”
From Darkness to Light
The robber among the chosen ones
The murderer became righteous; the sinner, a chosen vessel.
A slave of desires became a father, teacher, comforter, and priest who wrote rules for the monks.
The Life · c. 332 – 407 AD
The Life of Anba Moses the Black
אנבא משה השחור (בערך 332–407 לספירה): עבד וראש שודדים ששב בתשובה בידי הקדושים איסידורוס ומקאריוס הגדול במדבר סקטיס, נעשה נזיר, כוהן ואב לחמש מאות אחים, ומן הסמלים המפורסמים ביותר של התשובה בתולדות הכנסייה. מת מות קדושים בידי הברברים יחד עם שבעה אחים, וגופו שמור כיום במנזר אל-ברמוס.
הקדוש הגדול אנבא משה השחור, הידוע גם בשם אנבא משה החזק, הוא מן הסמלים המפורסמים ביותר של התשובה בתולדות הכנסייה כולה; שכן היה חזק ברשעתו לפני תשובתו, ואחר כך נעשה חזק עוד יותר בפרישותו ובקדושתו, עד שנאמר עליו כי אכן כבש בכוח את מלכות השמים, כדבר הבשורה: «מלכות השמים נתפשת בחזקה, והמתחזקים יחטפוה» (מתי 11:12 (Matthew 11:12)).
נעוריו וחייו הראשונים
נולד בסביבות שנת 332 לספירה, ככל הנראה בארץ נוביה שבדרום מצרים הרחוק, וכונה «השחור» בשל צבע עורו הכהה. בראשית חייו היה עבד לראש שבט שעבד את האש, אך אדוניו גירשו בשל רוב רשעותיו ואכזריותו, מחשש שמידותיו יתפשטו בקרב שאר העבדים. הוא עבר לעבוד אצל אדון אחר, ראש שבט שעבד את השמש, וכאשר זה ייסרו באכזריות – ברח, והחל נוקם בכל אדון ועשיר, ולבו הלך והתקשה עוד יותר.
משה הצטרף לשודדי דרכים, והם בחרו בו פה אחד לראש עליהם בשל עוצם כוחו וגבורתו, עד שכונה «חיית ההר» ו«אימת האזור». היה איש גיבור ועז, מרבה מאוד באכילה ובשתיית יין, רוצח, גוזל ועושה רע, ואיש לא יכול היה לעמוד בפניו או להמרות את פיו. מסופר כי יום אחד ביקש להתקרב אל עדר צאן, והרועה שיסה בו את כלביו; הוא קפץ אל הנהר וחרבו בפיו, שחה מרחק רב עד שהרועה נס על נפשו, בחר את ארבעת הכבשים המשובחים ביותר, שחטם, נשאם על גבו ושב בשחייה כלעומת שבא.
כיצד שב אל אלוהים
ואולם קול הטוב היה קורא בקרבו מפעם לפעם, שכן לא היה רע מטבעו. ברוב עתותיו היה נושא עיניו אל השמש שאותה עבד ופונה אליה לאמור: «הוי שמש, אם את היא האלוהים – הודיעיני», ואחר היה אומר: «ואתה, האל אשר אינני מכיר – הודיעני את עצמך». יום אחד שמע מישהו אומר לו: «נזירי ואדי א-נטרון מכירים את אלוהים; לך אליהם, והם יודיעוך». מיד קם, חגר את חרבו ובא אל מדבר סקטיס.
שם פגש את הקדוש איסידורוס, כוהן הסקיטיס ותלמידו של הקדוש מקאריוס הגדול. כשראהו איסידורוס נבהל ממראהו, אך משה הרגיעו ואמר כי לא בא אליהם אלא כדי שיודיעוהו את האלוהים, והפציר בו בתחנונים וביראה: «שמעתי כי טוב אתה, ובאתי אליך שתורני כיצד אהיה טוב כמוך. רוצה אני להיות עמך, אף כי עשיתי רעות גדולות». איסידורוס הביאו אל הקדוש מקאריוס הגדול, וזה הוכיחו, לימדו את עיקרי האמונה, הטבילו, קיבלו כנזיר והושיבו במדבר.
תשובתו ומאבקיו
משה התוודה על חטאיו בשברון לב עמוק ובדמעות שליש, ומסופר כי בעת שהתוודה ראה הקדוש מקאריוס לוח שחור, שכל חטא שהודה בו נמחה ממנו, עד שבתום וידויו נעשה הלוח כולו לבן. אחר כך שקע הקדוש משה בעבודות רוחניות רבות, העולות על אלה של קדושים רבים; והשטן נלחם בו באמצעות מה שהיה בו לפנים – אהבת האכילה והשתייה ותאוות הבשר. הוא היה מספר על כך לקדוש איסידורוס, וזה היה מנחמו ומלמדו כיצד לגבור על תחבולות השטן.
בשנותיו הראשונות נלחמו בו המחשבות מלחמה עזה, שכן פשעיו ותועבותיו הישנים היו חולפים בדמיונו בעודו עומד בתפילה; והוא היה משליך עצמו ארצה ובוכה לפני אלוהים, זועק את זעקתו המפורסמת: «אדוני, אתה יודע כי רוצה אני להיוושע, אך המחשבות אינן מרפות ממני». ומעט מעט שככו ממנו מלחמות אלה בחסד המשיח.
ומרוב פרישותו ואהבתו לשירות, כשהיו זקני המנזר ישנים היה עובר בלילה על תאיהם, נוטל את כדיהם וממלאם מים שהיה מביא מבאר רחוקה מן המנזר. לאחר שנים רבות של מאבק קינא בו השטן והכהו בפצע ברגלו, שריתקו למשכבו והפילו חולה; ומשנודע לו כי ממלחמת השטן הוא, הרבה עוד יותר בפרישותו ובעבודת אלוהים, עד שנעשה גופו כעץ חרוך. וירא האדון את סבלנותו וריפאו מחוליו, הסיר ממנו את המכאובים, וחסד אלוהים שרה עליו.
ענוותו
ולפי שטעם בעצמו את אורך רוחו של אלוהים כלפיו, נעשה הוא עצמו מופת בענווה, באורך רוח וברוך כלפי החוטאים. פעם התכנסה אסיפת אבות בסקיטיס, וכשנכנס אנבא משה וישב ביניהם פנה אליו אחד מהם ואמר: «מדוע בא הנובי הזה ויושב בתוכנו?» הוא שתק ולא ענה, וכששאלוהו לאחר תום האסיפה אם כעס, אמר: «אמת, נסערתי – אך לא דיברתי דבר».
ומסופר ב«גן הנזירים» (פרדס אבות המדבר) כי אח אחד חטא בסקיטיס, והזקנים כינסו אסיפה לשפטו ושלחו לקרוא לאנבא משה, אך הוא סירב לבוא. משהפצירו בו, קם ולקח סל נקוב, מילאו חול, נשאו על גבו ובא. כשיצאו לקראתו ושאלוהו לפשר הדבר, אמר להם: «אלה חטאיי הנגרים מאחוריי ואינני מביט בהם, והנה באתי היום לשפוט את חטאי זולתי». כששמעו זאת לא אמרו דבר לאח, אלא סלחו לו.
הסמכתו לכהונה ואבהותו
כעבור זמן נתקבצו אצלו חמש מאות אחים והוא נעשה להם אב, והם בחרו בו כדי שיוסמך לכוהן. כשהתייצב לפני הפטריארך להסמכתו, ביקש זה לנסותו ואמר לזקנים: «מי הביא הנה את השחור הזה? גרשוהו». הוא ציית ויצא באומרו אל עצמו: «יפה עשו לך, שחור העור». ואולם הפטריארך שב וקרא לו והסמיכו לכוהן, ואחר אמר לו: «משה, הנה נעשית עתה כולך לבן». הקדוש קבע תקנות לנזירים, והותיר אחריו שבעים תלמידים שהעשירו את חיי הנזירות ואת הגותה אחריו. וכששאלו אח מה יעזור לנזיר בצרות הבאות עליו, השיב: «כתוב: אלוהים לנו מחסה ועוז, עזרה בצרות נמצא מאוד» (תהלים 46:1 (Psalms 46:1)).
מותו מות קדושים
יום אחד הלך עם כמה מן הזקנים אל הקדוש מקאריוס הגדול, וזה אמר להם: «רואה אני ביניכם אחד שיש לו כתר של מות קדושים». ענה לו הקדוש משה: «אולי אני הוא, שכן כתוב: כל אוחזי חרב – בחרב יאבדו» (מתי 26:52 (Matthew 26:52)). והוא עצמו היה מזהיר את הנזירים שוב ושוב לאמור: «אם נשמור את מצוות אבותינו, אומר אני לכם בשם האדון כי הברברים לא יבואו הנה; ואם לא נשמור את מצוות אלוהים – המקום הזה ייחרב».
ובשנת 407 לספירה, בעת פשיטתם הראשונה של הברברים על מדבר סקטיס, היה הקדוש בתאו עם כמה מן האחים, ואמר להם: «הנה באו היום הברברים אל הסקיטיס; מי מכם שרוצה לברוח – שיברח». שאלוהו: «ואתה, אבינו, מדוע אינך בורח גם אתה?» אמר: «אני מחכה ליום הזה זה שנים אחדות, למען יתקיים דבר המושיע». נכנסו הברברים אל המנזר והרגוהו יחד עם שבעה אחים שהיו עמו, והוא כבן שבעים וחמש שנה. אחד האחים היה מתחבא מאחורי מחצלת, וראה מלאכים יורדים מן השמים ובידיהם כתרים שהם מניחים על ראשי המרטירים; ואז ראה את מלאך האדון עומד ובידו כתר הממתין לו, ומיהר לצאת ממחבואו והסגיר עצמו לברברים, והם הרגו גם אותו, והוא זכה בכתר מות הקדושים יחד עם אחיו.
גופו הקדוש
לאחר שעזבו הברברים את המנזר, לקחו האבות את גופת הקדוש ואת גופות המרטירים שעמו, עטפו אותן בתכריכים והניחון בכנסיית המנזר. גופו שוכן כיום יחד עם גוף מורו, הקדוש איסידורוס, במשכן אחד במנזר הבתולה הקדושה «אל-ברמוס» שבוואדי א-נטרון, ועדיין מתרחשים מהם נסים רבים. הכנסייה הקופטית האורתודוקסית חוגגת את זכרו ביום העשרים וארבעה בחודש הקופטי בַּאוּנַה.
התבוננו אפוא, אהובים, בכוחה של התשובה ובמה שחוללה: היא הפכה עבד עובד אלילים, שהיה רוצח, נואף וגזלן, לאב גדול, למורה, למנחם ולכוהן שקבע תקנות לנזירים – לקדוש ששמו נזכר על המזבח בתפילותינו. ברכת תפילותיו תהיה עמנו, ולאדוננו הכבוד לעולמי עולמים. אמן.
The Doxology
Pijwri abba Mwcy
O champion, Abba Moses — the refrain that carries his story.
בכנסיית הבכורים,
בקהל הטהורים,
עומד בכל יראת כבוד,
הוא היה עובד אלילים,
שודד דרכים מימים ימימה,
ושאל על השופט,
משה היה מן הברברים,
חייו היו מלאי רֶשַׁע,
וביקש להיטהר,
גזלן, רוצח ונואף,
אוהב העולם החולף,
רחץ אותו הדם היקר,
שמע משה הצמא,
על אודות האבות הנזירים,
ששכנו בשיהית (סקיטיס),
שאל: "האם יש אלוהים,
גדול ונורא,
לבי משתוקק אליו?",
ענה לו אבא איסידורוס:
"אלוהינו חזק וקדוש,
לפניו כורעים כל הראשים,
"אלוהינו רחום וחנון,
לבש דמות אדם,
מאהבתו רצה בקלון,
"הבטחתו אמן,
הוא מקבל את כל השבים,
ואוהב את נשברי הלב,
"מסור את נפשך אליו,
והשלך עליו את עברך,
בחסדו תשוב בידיו,"
קם משה ואמר:
"קבלני כבן אובד,
השיבני, אשובה מיד,"
בדמעות ובתחנונים,
באנחות ובאנקות,
ובחרטה על כל אשר חלף,
ניגש אל המשיח,
בלב עצוב ופצוע,
ורצה למצוא מנוחה,
הציע תשובה כֵּנה,
בגלוי ובלא חזרה,
שחשפה את כל מעשיו,
והנה מלאך אור עומד,
מוחה את חטאיו השחורים,
מַלְבִּין את הלוח לטוהר,
אבא מקאריוס ראה אותו,
שאדונו סלח לו והצילו,
ונכתבו לו חיים,
קיבל את ראשון הסודות (הסקרמנטים),
במים, ברוח ובאש,
והסיר כל משא עוון,
התשובה — פלא פעולתה,
מציתה בלב להבה,
והנודד נעשה קרוב,
הרוצח נעשה צדיק,
והחוטא כלי נבחר,
והגזלן בין הבחירים,
ולתשובה יש כוח,
ההופך את הנואף לבתול,
ואת המתמרד למקובל,
עבד התאוות והקלון,
החסד העניק לו תפארת,
ונעשה החזק שבבני החורין,
והרוח הוֹליכה את העריץ,
מן החושך אל האורות,
והניבה לאהובו פירות,
השתוקק לחיי המנזר,
ונדר ללכת בדרך הטוב,
ואלוהים התווה לו מסלול,
בסגפנותו עלה על חבריו,
היה משרת את הנזירים,
בענווה ובשקידת לילות,
מייגע נפשו בעיקשות,
הולך אלפי אמות,
למלא להם את הכדים,
צעד והתקדם בדרך,
ביציבות ובדקדוק,
ובגדילה בכל הראוי,
במעלות ובתפילות,
בצום ובסגפנות,
ביראה ובהשתחוויות,
עובד סגפן ונאמן,
ואמונתו יסודה איתן,
מטיל אימה על השדים,
אהב את האחים ואהבוהו,
בחרו בו לכהונה,
הביעו את רצונם וביקשוהו,
אך בעת שניסו אותו,
התקוממו הכוהנים וגירשוהו,
והוא נכנע לרצונם,
אמר: "כך ראוי לי,
גירשו אותך, שחור גוון,
אתה, אדם כֵּהֵה עור!",
שמע הפטריארך את דבריו,
ולמד על אדיקות מעשיו,
על ענוות רוחו ושלמותה,
הסמיכו בשם הקדוש,
וקול אמר "אַקְסִיוֹס" (ראוי הוא),
וכל הנפשות שמעוהו,
אשריך, משה, אשריך,
זכית ברצון אדונך,
אדון הכרם חיזק אותך,
ופעם אחת ביקשו אותך,
בעניין נזיר חוטא,
שבמועצה ישפטוהו,
בא אליהם משה הקדוש,
על גבו שק חול,
ונכנס נוגה ועצוב,
שאלו: "מה הביא עמו?
ומהו המשא אשר נשא?",
אמר: "נושא אני את חטאי",
לֶקַח מועיל ומפורסם,
קיבלוהו הנזירים בשמחה,
וסלחו לחוטא השבור,
מי ייתן ונחיה כחייך,
מי ייתן ונהיה כמידותיך,
זכרנו בתפילתך,
לפני הכס הרם,
ולפני האדון השליט,
זכרנו, אבינו היקר,
האבא (...) הנכבד,
ייתן לו אורך ימים,
לבשר את הבשורה,
ואבא (...) ההגמון שלנו,
שמרהו, אדון, ושמור עלינו,
ובתפילתו הגן עלינו,
וההגמונים והכמורה,
שמור עליהם, קדוש,
הקֵף אותם בצבאות נִי-אַנְגֵלוֹס (המלאכים),
והדיאקונים והנזירים,
והמשרתים בכל מקום,
אדון, מלא אותם אמונה,
אבא משה, אשריך,
זכית ברצון אדונך,
אדון הכרם שמר עליך והגן,
זֵכֶר שמך
בפי כל המאמינים,
כולם אומרים: "אלוהי אבא משה,
עזור לכולנו!"
(הערה: המדיח הוא שיר שבח פיוטי; התרגום הוא מיטבי-מאמץ.)
From the sixty verses of the doxology